ויתור או מירמור
רוב הקונפליקטים לא נפתרים. נקודה. בעתיד אולי נדבר על Win\Win ,פתרונות אופטימליים, מציאת המשותף והרבה סיסמאות. יחד עם זאת, רב הקונפליקטים לא יכולים להיפתר ולא בגלל התנגשות אינטרסים ושאר מילים גבוהות (שכבודן במקומן מונח – יש להן ערך רק בהסבר הסיטואציה ובדרכים לפתרון קונפליקטים :-) ) אלא בגלל הטכניקה שלא תמיד מתאימה, המיידיות של החיים שאנו חיים בהם, ו .... הכלים בכיור. כשבני הזוג נכנסים הביתה מישהו בסוף צריך לעשות את הכלים בכיור. לא משנות הטקטיקות, האסטרטגיות וכל מה שלמדתם, שני

מחזירים את האמון
אחלה ! החלטתם לקחת אחריות על חייכם הזוגיים, לשפר אותם ולצאת לדרך חדשה. אפילו עדכנתם את בן הזוג שאתם רוצים לשנות את הצדדים הלא פשוטים שלכם בצורה חיובית, אמיתית וממש מתוך הלב. קודם כל , כל הכבוד ! מפרגן לכם בהצלחה רבה. יחד עם זאת חייבים להיות מודעים לכך שבתחילת התהליך לחזרה לזוגיות בריאה, נוכח עדיין חוסר אמון רב. הדבר יכול להתבטא בכך שאפילו לאחר מחווה של רצון טוב המלוּוה במאמץ של אחד מבני הזוג, יגיעו חוסר אמון ותגובה קרירה כפידבק. המְפַדבּק (לא מצאתי מילה יותר טובה :) ) יחפש בד

סוגרים את ה'בּוׂידם'
באופן טבעי כאשר מתחיל דיון שהופך טעון ורגשי, בני זוג יכולים לזהות בטעות את הסיטואציה כמאבק שליטה, 'מלחמה' שבה חייבים לנצח. התובנה המוטעית הזו יכולה לגרום לבני הזוג להיות מאוד יצירתיים בטיעונים שהם מעלים, כאשר עצימות הקרב עולה עם כל טיעון בשיטת ה'פינג פונג'. הריב מועצם במיוחד כאשר עולים וצפים רגשות ותסכולים שאינם שייכים לאותו ארוע פרטני אלא זכרונות מרגעים לא טובים אחרים ששמורים ב'בוידם' של הזכרונות, ונוצרת דינמיקה שלילית מעצימה. בדיוק בשלב הזה, מאוד חשוב לזהות את נקודת העומק

זכרונות מתוקים
בתוך מצב מתח, קשה מאוד לזכור את הרגעים היפים שהיו. יתרה מזו, אחד המאפיינים של זוגות שנמצאים במתח תמידי הוא חוסר היכולת לזכור תקופות וחוויות טובות. דווקא בזמני רגיעה, יהיה יפה מאוד להיזכר ,באופן מתוכנן, ברגעים טובים נוספים. מכיון שהזיכרון שלנו דינמי ומאפשר הטמעה ארוכת טווח, אפשר ל'תחזק' זיכרונות טובים ומתוקים לדוגמה: טיולים מוצלחים, חוויות משפחתיות או אחרות, שמחה משותפת ונחת מילדים, בילויים שהרשימו \ הצחיקו וכו' יש חשיבות להמשיך ולהעמיק הטמעה (אינטגרציה) של הזכרונות הללו בפר

ביקורת בונה - אין דבר כזה !
אחד הדברים המרתקים שהיו בקורס להתנדבות בער"ן היתה התגלית שאין דברים מוחלטים. המדריך (אלי פרקל - שהיתה לי ממש הזכות להתחנך על ידו) פקפק בכל הנחה, הזים כל טענה על ודאות, ריסק במו פיו כל אפשרות לבסיס איתן שעליו יכולתי להישען. הוא קרא לזה פרדיגמות. נזכרתי בזה כשחשבתי לכתוב על עניין הביקורת. מצד אחד , יש בביקורת משהו הרסני ולכן צריך לזעוק מולה, מצד שני - הרי זו חלק מתקשורת\הבעת דעה? בכל אופן, משום מה, נכנסה לשפת היום יום חלוקה בין שני סוגי ביקורת: ביקורת בונה וביקורת הרסנית. הנחת
