ויתור או מירמור
רוב הקונפליקטים לא נפתרים. נקודה.
בעתיד אולי נדבר על Win\Win ,פתרונות אופטימליים, מציאת המשותף והרבה סיסמאות.
יחד עם זאת, רב הקונפליקטים לא יכולים להיפתר ולא בגלל התנגשות אינטרסים ושאר מילים גבוהות (שכבודן במקומן מונח – יש להן ערך רק בהסבר הסיטואציה ובדרכים לפתרון קונפליקטים :-) ) אלא בגלל הטכניקה שלא תמיד מתאימה, המיידיות של החיים שאנו חיים בהם, ו .... הכלים בכיור.
כשבני הזוג נכנסים הביתה מישהו בסוף צריך לעשות את הכלים בכיור. לא משנות הטקטיקות, האסטרטגיות וכל מה שלמדתם, שניכם עייפים, שניכם מותשים ושניכם יודעים את התורה. נו, ומה עכשיו, מי יעשה את הכלים?
המצב האידיאלי הוא שיש הרבה עבודה אחרת ואז מחלקים את העבודה ( :-) ) אבל בואו נניח לשם הדיון, שיש רק כיור אחד . מלא כלים. גדולים , קטנים, מלוכלכים כאלה. הרבה שאריות. אוף. מה עושים?
מישהו יצטרך לוותר ולעשות את הכלים, בתקווה שהויתור לא יהיה אחרי ויכוח , דיון סוער, הסברים מעמיקים על עוצמת העייפות וכו
לאותו מתוק (כפיים) יהיו ברגעים אלו ממש, עם קבלת ההחלטה הגורלית , שני נתיבים ללכת בהם – נתיב הויתור או נתיב המירמור.
אם ילך לכלים עם תחושה של מירמור יש מצב שהתחושה תישקע, תמרמר, תינבט ואחר כך תצמיח גם עשבים שוטים.
האפשרות השנייה, היא לוותר אבל בפרגון. ברחבות לב, באהבה, בכיף, בשמחה, תוך כדי עבודה עצמית ומחשבתית.
אפשר לחשוב על אינסוף מחשבות שילוו את העשייה הזו –
"סה"כ זה כמה דקות עבודה", "יללה, מגיע לו\לה , גם אני עייף אבל נזרום"
הצד המפורגן גם יחזיר בתודה גדולה אפילו יותר עמוקה מעומק הכיור. סתם בשביל הפרגון.
עובד תמיד ? נו, לא בדיוק,
אבל אם נהיה מודעים להבדל בין ויתור למירמור יש סיכוי שנוכל לפעול גם בשיטה הזו
